|
עם התאוצה שחלה בהתפתחותו של הדפס הרשת [משי],הורגש הצורך להגדיר כללים וחוקים אשר בתהליך מסויים ישמשו בקוד מוכר -מה מותר ומה אסור-שפה שכל האמנים התחום הזה , יהיו מודעים לו ומתנהגים בהתאם לכך.הכלל העיקרי -חייב מסגרת אחידה, מספור הסידרה- איפה -בשולי הדף למטה- חתימה גם היא ושם ובעפרון,ומוכרת לציבור המתעניינים והקונים שחתימת האמן מאשרת עבודתו- במו ידין או בהשגחה צמודה, להבדיל מליתוגרפיה של בית דפוס בה נעשית החתימה על היצירה עצמה.
חשיבות מיוחדת למספור העבודה- כל הדפס יצויין מספרו מתוך הסידרה כמו 1/200, 2/200 וכן הלאה, 5% מתוך אותה סדרה מותרים ונחשבים כניסיון האמן בבחירת הצבע או שינויים המתחייבים לפני תחילת הדפסת הסידרה כולה.הדפסים אלו יצויינו במקום מספור באותיות A/P כניסיון האמן [ומבחינה מסחרים ערכם רב יותר].
בגמר ההדפסה, תיהיה מוטלת על האמן להשמיד את הרשת-על מנת למנוע הדפסת סדרות נוספות,פעולה זו תבטיח את הכמות היחידה הקיימת בעולם, ללא אפשרות להגדילה. על הכללים האלו חתמה ועדה שהורכבה בניו יורק של 12 משתתפים, אוצרי מוזיאונים, בעלי גלריות ואמנים בחזקת אמנה בינלאומית, להסדר התחום הזה .
עם תחילת עבודתי בלימוד מקצוע הדפס הרשת [משי], בכמה מכללות ובסדנה שלי, התחבטתי קשות בשאלה- אם להתמקד בכללים הנוקשים שהציבה הועדה ואז באיזה מקום לעצור את האמן בפני כל אסוציאציה מתמשכת במהלך העבודה, עם אפשרות לשינויים בבחירת מעבר הצבע, כמו חסימות במקומות שונים אחרים, הוספת חומר משקף ["טרנספריי בייז"], שימוש בדבק ["בלו פילר"], טלק או להוסיף קטעי צילום שעברו לרשת -על ידי אמולסיה רגישה לאור והקרנה.
ברגע שנפרצים הגבולות המוסכמים, וויתור על כללי היסוד, נשאלת השאלה , מדוע לא לאפשר המשך העבודה על ההדפס, לאחר סיום ההדפסה, בעזרת עפרונות צבעוניים למשל,גירי פנדה, אקריליק-או חומרים נוספים אשר יגרמו לשינויים ויטלו מההדפס את התואר שלו ובעצם הוא הופך להיות ציור חופשי לכל דבר, מבלי להיות כבול למוסכמות.
אני כמורה -הגעתי למסקנה לאפשר לציירים ותלמידי הסדנה, להגיד את דברם בצורה החופשית ביותר. במקרה זה הייתי מציע שחתימת האמן תיהיה בגוף העבודה-ולא בשוליים וללא מיספור כמובן- ותכנס לקטגוריה של רפרודוקציה-והיא יצירת אמנות לכל דבר-במקרה זה - בלי להוריד מערכה-תעמוד היצירה למבחן התוצאה. |